הורים רוצים את הטוב ביותר עבור ילדם הנולד. הם רוצים להיטיב לו, מתאמצים לקרוא את צרכיו ומשתדלים לספקם באופן מושלם ומיידי. הרצון הזה מלווה בתחושה כבדה של אחריות, דאגה, חרדה וחשש לפגוע בתינוק. התחושות הללו מכבידות על תהליך הגידול הטבעי של התינוק. 

בנוסף, עצות מבני משפחה ומכרים מנוסים- שלא תמיד עולות בקנה אחד עם צרכי הילד והוריו- עשויות להעצים את הבלבול, התסכול ואת התחושה של חוסר מסוגלות הורית.

כיצד תהליך טבעי, טבוע בדי. אן. אן האנושי הפך להיות מסורבל כל-כך?

כאשר מסתכלים על משחקם של ילדים ב'אבא ואמא' ובגידול תינוקות אי אפשר שלא להתפעם
מהתבונה האנושית המוטבעת בנו, מהרגישות, הרכות והידיעה הפנימית שמכוונת בבטחה ובאהבה
את משחקם של ילדים. אז לאן כל זה נעלם עם השנים? מה קרה לספונטניות, ליצירתיות, לביטחון,
לחיוניות ולתשוקה שהכרנו בילדותנו?

במהלך ההתבגרות הילד פוגש מציאות חיים שמשפיעה על חלומותיו, על אמונותיו ועל היכולת
המשחקית- יצירתית שטבועה בו. האכזבות שהוא פוגש, בקורות שליליות שהוא מפנים, כישלונות
שהוא חווה, נצרבים בתוכו ומשנים את חשיבתו והתנהגותו. הספונטניות מפנה את מקומה להססנות,
זהירות וחרדה. האדם לומד שלמידה היא כוח, 'שטר ביטחון' מפני כישלון. נוסף לכך, הקשר שהילד
חווה במהלך החיים עם דמויות משמעותיות (הורים, בני משפחה, מורה, מנהל בעבודה, הורה של
חבר וכדומה) נטמע בתוכו, מעצב אותו והופך חלק אינטגרלי מזהותו המתפקדת. לא תמיד זהות זו
תואמת את הזהות העצמית הגרעינית של האדם או של ילדיו והדבר עשוי לייצר התנגשויות
וקונפליקטים. 

גורמים אלו משפיעים על חווית ההורות, יוצרים קשיים ומשחזרים דפוסי קשר קודמים.

בנוסף, פעמים רבות ההורה רואה בילדיו השתקפות של חלקים שהוא לא אוהב בתוכו: תכונות אופי,
קשיים, דרכי התמודדות, כישלונות ועוד. כאשר ההורה אינו בקשר עם חלקים אלה בתוכו הוא מתקשה לפגוש אותם באמצעות ילדיו. התזכורת הבלתי נמנעת לקיומם דרך ילדיו, מעוררת תסכול והוא מגיב כלפיה באופן רגשי ולעיתים- אימפולסיבי ובלתי מבוקר. ההורה שמבקש להגן על ילדיו מ'השריטות' שלו מתקשה לפגוש חלקים בלתי רצויים ודחויים בתוכו אצל ילדיו. מפגש זה מעורר בהורה אוטומטית תחושות אשמה ותוקפנות פנימית וגורר תגובות השלכתיות כלפי הילדים.